ביום שישי, בשעות הצהריים, ביקרתי באחת העיירות הציוריות ביותר בארץ, זיכרון יעקב. מזג אוויר היה סתווי, נהדר, לא חם מדי ולא קר ותוך טיול נינוח ברחוב המייסדים שוקק החיים, התפתיתי ונכנסתי להאזין לקונצרט נבל, שהגישה בליווי דברי קישור והסברים מאלפים האומנית בעלת המוניטין הבין-לאומי, עדינה הרעוז. עד אותו הרגע היה הנבל עבורי רק אחד הכלים בתזמורת, שלרוב נבלע קולו בידי אחיו הגדולים והקולניים יותר. הוא נחשב בעיניי לכלי משעמם במקצת. בעגה האמריקאית משמעותה של האמירה don't harp on it, אל תתעכב על הנושא, אל תתמהמה, אל תשתהה. הופתעתי מאוד עד כמה נגינת סולו בכלי זה יכולה להיות מענגת וצליליו קסומים.
תוך כדי האזנה, התחלתי להרהר בנושאים הקשורים לנבל, הנחשב לאחד מכלי הנגינה העתיקים ביותר בהיסטוריה. הדבר הראשון שקפץ למוחי היה כמובן שמו של נעים זמירות ישראל, המלך דוד, שלפי המסורת הפליא לנגן בנבל, אבל לא רק הוא ניגן בו. "אמר רבי שמעון חסידא, כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאיליו". (לפי המקורות, גם הקיסר נירון פרט על נבל להנאתו, בזמן שרומא עלתה באש).
קטע מן הפסיפס בבית הכנסת העתיק בעזה: בציור דוד המלך, נעים זמירות ישראל, אוחז נבל בידו וסביבו חיות הפרא רוגעות לצלילי הנבל, ולצידו של דוד מופיע שמו "דויד" באותיות עבריות.
