יום חמישי, 15 במאי 2014

מחשבות על החיים, על הנגינה ועל הכותבים בפייסבוק.

בערך עשר שנים עברו מאז ידעתי שחיי הולכים להשתנות בעקבות לידתו של נכדי הראשון.
היום יש לי ,תודה לאל, 10 נכדים מקסימים.
החיים באמת השתנו והאיזון בין משפחה לנגינה הפכו לכמעט כמו בימים שילדתי וגידלתי את שלושת ילדי.
כל סבתא וסבא יעידו שזה אחרת לגמרי ואכן קשה להשוות, אבל המחשבה שהילד קודם לקריירה דומה.
כשעברתי לגליל להיות קרובה לשניים מילדי על ששת נכדי שבינתיים נוספה להם השביעית, החלטתי שאקפיד גם על מקום של כבוד לעניינים החברתיים וכמובן ענייני המוסיקה והפרנסה.
אני די עומדת בהבטחה לעצמי אבל לא פעם עושה את שעשיתי בעברי הרחוק, מודיעה לעצמי, הנגינה והאימון יחכו קצת ולא יקרה להם כלום.
אז אם תשאלו מה באמת ההבדל?
ההבדל הוא ברשות שאני נותנת לעצמי לבחור ובלי רגשות אשם ובעיקר בלי לחץ ועצבים.
אני מרשה לעצמי לבחור גם את הפרוייקטים הפחות מלחיצים.
שם המשחק הוא שימחה.
אני מנגנת, מופיעה ומלמדת כדי לשמח את עצמי, את הקהלים שלי ואת תלמידי.
ואם תשאלו מה הקטע הזה של הפייסבוק?
אז אין לי תשובה חד משמעית אבל המדיום הזה נותן לי עוד ערוצי התבטאות שהם חופשיים משיקולי פרנסה וביקורת.
פשוט משחק עם הכשרונות, האהבות ואמצעי הביטוי שלא היו זמינים בעבר.
למדתי שיש מספר סוגים של משתמשים בכלי הזה.  
יש כאלה שמצלמים כשיכורים תמונות נוף, קצת צרופי מקרים מזדמנים, פה ושם תינוקות וילדים (יודעת שיש המתנגדים לכך, אבל גם האהבה ללא גבולות ליצירי האל המדהימים האלה וגם הפוטוגניות שלהם לא מאפשרת לי להתאפק).
יש הכותבים ומצרפים עניינים פוליטיים שכעס רב עומד מאחוריהם, יש המשתפים באהבה לבעלי חיים, יש המנסים להשפיע בענייני טיבעונות ועוד סוגי כותבים שונים.
למדתי לדלג מעל אלה שעניינם אינם עינייני. למדתי אפילו לשחרר את עצמי מחברויות שאינן נעימות לי ואני מקוה שאלה שעליתי להם על העצבים, יעשו כמוני. מבטיחה לא להעלב.
יש סיכוי שארגע מהתלהבותי מהנופים שמקיפים אותי או שאשבע מהמדיום הזה שכל כך משמח אותי מאז שלמדתי להשתמש בו (פחות או יותר) להנאתי.
אחזור עכשיו לשפץ את קטע הרגטיים המתוק שאני לומדת ומקוה בקרוב להקליט/לצלם ולשלוח אל כל החפץ לשמוע, וגם לאימונים לקראת הקונצרט באולם צוותא עם אחי מיכה שבו ננגן את השלישיה המפורסמת של דביסי לחליל ויולה (כן מיכה ינגן ויולה בין הברכיים) ונבל. החלילן ליאור איתן.

יום חמישי, 10 באפריל 2014


הוראת נבל

הוראת נבל.
יש כשורי הוראה שניתן ללמוד באוניברסיטאות ובאקדמיה למוסיקה במחלקה המנפיקה תעודת הוראה ויש דברים הנלמדים מהתנסויות בשטח ומפתיחות של העוסק בתחום.
אני נגנית שמשתמשת בנבל המקצועי, נבל התזמורות.
עם השנים הסכמתי ללמד נגנים חובבים בכלי פולקלור בגדלים ובצורות שונות. חלק מהתלמידים, בעיקר ילדים, יעברו בהמשך לנבל הגדול.
אין סוך למגוון התלמידים והשוני במטרת הלימוד ובצפיותיהם מהכניסה לתחום.
יש תלמידים המבהירים כבר בהתחלה שאין להם רצון להתעסק בלימוד תוים ובטכניקה הבסיסית. הם בד״כ לא מגדירים את זה אבל גורמים לי להבין את רמת הציפיות שלהם ממני ומעצמם.צ 
תלמיד אחד שהגדיר את עצמו כמוגבל ביכולת לקלוט חומר כתוב, הפתיע אותי במיוחד כשגילינו במקרה שהוא בהחלט מסוגל ואפילו טוב מהממוצע.
צורות הנבלים הקטנים הן רבות ובכל שיעור עלי להתמודד עם צורת ישיבה שונה ומנח הגוף המשתנה ביחס לכלי.
יש תלמידה המעדיפה לשבת על הרצפה בתנוחת יוגה, היא גם מעדיפה להניח את הנבל על כתף שמאל ואני איתה.
יש היושבים על שרפרף, או על כיסא רגיל כשהנבל מונח על שרפרף ועוד ועוד.
אתמול הגיעה אלי תלמידה מהמרכז לשיעור יחידני (אולי רק בינתיים). יש לה מורה מצויינת והנערה מתקדמת באופן משביע רצון ומעל. בכל זאת למדתי, שגם כך, כל אדם יכול לתרום משהו מנסיונו ומזווית הראיה הייחודית לו. מאוד מעריכה את מורתה (למה שלא אקרא בשמה) סוניטה שטניסלו, שעודדה אותה לבוא לשיעור הזה, וכל הכבוד להורים התומכים שמלווים אותה בטיול לגליל ועושים מההתנסות חגיגה.

אני לוקחת את ההבנות שלי מההוראה לתחום ההופעות.
בד״כ אני בררנית בהסכמתי להזמנות להופעה. אני מעוניינת שיהיו התנאים שאוכל באמצעותם לתת את מיטבי ולתרום בתחום שבו אני מתמחה, הקונצרט המוסבר. אין צורך להתייחס אל זה בסבר פנים רציני. ההופעה מתנהלת בגובה העיניים ועם לא מעט הומור, אבל אם מבקשים ממני לנגן מוסיקת רקע במקום שאנשים מדברים או אוכלים, אני בד״כ מסרבת.
בכל זאת נקלעתי מספר פעמים למקום שתנאי המופע היו רחוקים ממה שקבעתי והיה מקרה אחד שהוזמנתי ע״י הגוף הממלכתי כמעט ״אומנות לעם״ והסתבר להפתעתי ולהפתעת המזמינים שהנבל הוזמן לשמש רקע לביקורו של הנשיא במקום וחניכת אתר עתיקות. ( לא אזכיר את שם הנשיא כיק נושא זה מעורר חלחלה) ובכל זאת אם גרמתי לילד קטן שנשבה בחווית הצלילים, אוכל להגיד דיינו!
חג חרות שמח לכולנו.

יום שני, 28 בנובמבר 2011

נגינת מלאכי השמיים



ביום שישי, בשעות הצהריים, ביקרתי באחת העיירות הציוריות ביותר בארץ, זיכרון יעקב. מזג אוויר היה סתווי, נהדר, לא חם מדי ולא קר ותוך טיול נינוח ברחוב המייסדים שוקק החיים, התפתיתי ונכנסתי להאזין לקונצרט נבל, שהגישה בליווי דברי קישור והסברים מאלפים האומנית בעלת המוניטין הבין-לאומי, עדינה הרעוז. עד אותו הרגע היה הנבל עבורי רק אחד הכלים בתזמורת, שלרוב נבלע קולו בידי אחיו הגדולים והקולניים יותר. הוא נחשב בעיניי לכלי משעמם במקצת. בעגה האמריקאית משמעותה של האמירה don't harp on it, אל תתעכב על הנושא, אל תתמהמה, אל תשתהה. הופתעתי מאוד עד כמה נגינת סולו בכלי זה יכולה להיות מענגת וצליליו קסומים.

תוך כדי האזנה, התחלתי להרהר בנושאים הקשורים לנבל, הנחשב לאחד מכלי הנגינה העתיקים ביותר בהיסטוריה. הדבר הראשון שקפץ למוחי היה כמובן שמו של נעים זמירות ישראל, המלך דוד, שלפי המסורת הפליא לנגן בנבל, אבל לא רק הוא ניגן בו. "אמר רבי שמעון חסידא, כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאיליו". (לפי המקורות, גם הקיסר נירון פרט על נבל להנאתו, בזמן שרומא עלתה באש).



קטע מן הפסיפס בבית הכנסת העתיק בעזה: בציור דוד המלך, נעים זמירות ישראל, אוחז נבל בידו וסביבו חיות הפרא רוגעות לצלילי הנבל, ולצידו של דוד מופיע שמו "דויד" באותיות עבריות.

בעקבות הנבל האירי


אחד מסמליה המוכרים של אירלנד הוא הנבל - כלי הנגינה בעל צלילי הקסם הענוגים. מסע במרחביה המוריקים של המדינה, בחיפוש אחר נבל אירי "אמיתי", הוביל אותנו מערבה, אל העיירה גולווי; בתוך אווירה פסטורלית ונעימה, מצאנו עיר עתיקה מהודרת, פאבים שוקקי חיים, סדנאות לייצור נבלים ותושבים ידידותיים ומכניסי אורחים
כתבה וצלמה: עדינה הרעוז
הנבל הוא אחד מכלי הנגינה המזוהים ביותר עם אירלנד. אפילו בסמלה המסחרי של בירה "גינס" מופיע הנבל, כל שכן - הוא מוטבע על המטבע המקומי (טרם המעבר לאירו), בערך של 20 פני. אין זה נבל התזמורות הגדול והמוכר, אלא כלי פולקלור בעל מספר מצומצם של מיתרים, המאפשר נגינת נעימות עממיות, שאינן מורכבות במיוחד.

מסע עם מטרה
לאירלנד הגעתי בכדי לרכוש נבל. המסע החל בשאיפתה של תלמידה - חובבת מושבעת של אירלנד, מוזיקה אירית ובייחוד - של צלילי הנבל בפולקלור המקומי, לקנות נבל באירלנד. במהירה, היא הצליחה לסחוף אותי בהתלהבותה ובדבקותה במטרה, עד שמצאתי עצמי מצטרפת אליה לנסיעה מיוחדת לרכישת נבל, על תקן חברה למסע ו"בודקת איכות" של הכלים.
לאחר מספר ימי טיול בנופיה הקסומים של אירלנד, עם מראות נפלאים ודרכים פסטורליות, התחלנו במלאכת החיפוש אחר הנבל המושלם. היינו מצוידות במספר כתובות וטלפונים, אך נענינו שוב ושוב על ידי משיבונים חסרי יחס ונשמה. בכל מקום בו נתקלנו בחנות המזכירה במשהו חנות מוזיקה, חקרנו את בעל העסק לגבי אפשרויות רכישה. להפתעתנו, גילינו שהנבל נפוץ באזור פחות ממה שחשבנו ושום "קצה חוט" לא נמצא לנו; החיפוש כולו החל להיראות חסר תקווה.

כוחה של חוויה מוקדמת


(מאמר מתוך אתר משרד התרבות - סל התרבות הארצי)

בתמונה: עדינה הרעוז
בתמונה: עדינה הרעוז

רוב אמני הבמה רואים בהופעה את פסגת הקריירה, במיוחד אם מילאו אולם גדול. חלק מאמנים אלה לא "יבזבז את זמנו" על קהל ילדים בבית ספר, בחללים מזדמנים. כנגנית נבל אשר חוותה את שני העולמות, אספר על החוויה הייחודית שאני חווה במפגש עם ילדים ועם תגובתם הכנה מאוד. המופעים במסגרת סל תרבות ארצי אינם נעשים בהתנדבות, אבל מי שעושה זאת רק ממניעי פרנסה, אין סיכוי שינחל הצלחה מרובה.  מבחינתי יש ערך מוסף במופעים אלה: התחושה שזרעת זרע שאין לדעת לאיזה גובה יצמח, כמה יפים יהיו עליו ומה טעם פירותיו.    
 
את המשימה המאתגרת הזאת אני משתדלת למלא על הצד הטוב ביותר. אני נוהגת להקדים להגיע למקום ההופעה. זאת כדי שאספיק לכוון את הנבל ברמה שאינה נופלת מרמת המופעים המקצועיים ביותר. כמו כן אני משתדלת לדאוג לסידור מיטבי של מקומות הישיבה מולי. תמיד אעדיף להישאר בגובה העיניים של הקהל ולא לעלות על במה גבוהה ומרוחקת. אני מקפידה לבוא בלבוש אסתטי ולא יומיומי, כי חשוב לי שהתלמידים יעברו חוויה חגיגית של הופעה. מקום הופעה נקי ואסתטי תורם כמובן להצלחת המפגש.

להמשך קריאה....