21.2.12
קיצבת זיקנה
לפי הכותרת אפשר להבין שחגגתי כבר את יום הולדת ה-שישים ועוד קצת.
כמו רבות בגילי כבר זכיתי למכתב האינטליגנטי ובעל שאר הרוח שהגיע מהביטוח הלאומי שברך אותי ובישר לי שאני מתקרבת לזמן בו אקבל את קיצבת הזיקנה.
אני מניחה שרבות וגם רבים הרגישו את הבושה על כך שמשרד שמתפאר לא פעם, על ההתקדמות הטכנולוגית שלו ועל רמת השירות המתקדמת, עוד לא מצא דרך "פוליטיקלי קורקט" להגדיר את השלב בחיי אליו נכנסתי בימים אלה.
זו למעשה רק ההקדמה, אני כותבת כדי לתאר את 10 הימים האחרונים שהם כבר בהחלט חלק מתקופת הזיקנה על פי הגדרות המשרד שאותו הזכרתי זה עתה. תאור זה עלול לסכן קצת את זכויותי בעניין, אבל אין לי תוכניות להאיט את הקצב עד שיהיה צורך בכך ובוודאי לא מסיבות כספיות.
ביום שישי לפני עשרת הימים, הבנתי שהפעם זה לא הולך להיות סופשבוע משפחתי. בחושי החדים הבנתי שילדי על בני זוגם וילדיהם יבלו נכון יותר כשאני לא בסביבה. אני לא רומזת כאן על דחיה אלא על נתינת מקום, מה שנקרא בשפת הניכר space . אי לכך עשיתי החלטה ספונטנית לבקר חברים בדרום הרחוק שהינם חברים קרובים וותיקים מאוד בהדדתיות החברות ושעבר די הרבה זמן מאז ביקורי האחרון אצלם.
הייתי צריכה לתת שני שיעורים בצהריים לפני היציאה לדרך עם הצורך להגיע לפני כניסת שבת בגלל אופיו ומהותו של הקיבוץ בו הם גרים. התבקשתי להשתדל להגיע מספיק מוקדם כדי לחוות את מרבדי הכלניות המרהיבים של האיזור.
הזדרזתי לאפות עוגה כדי להביא איתי. השלמתי קצת בלחץ את מתן השיעורים וטסתי מזכרון יעקב, דרך חוצה ישראל דרומה.
הספקתי להגיע בזמן לטיול הכלניות בעיקר בגלל שלא הייתי מודעת לזמן המדוייק של כניסת השבת במקום. טעות שהייתה לטובתי הפעם. אכן, חגיגה של כלניות. מראה מרהיב ביופיו ובעצם קיומו.
השבת הייתה נפלאה, בעיקר בגלל החברים שלעולם לא מאכזבים, אבל גם בגלל מפגש עם נציגים של דורות ההמשך, כן, שם כבר יש נינים. בחברה הדתית זה קורה בקצב אחר. אחד אחד אנשים יפים בכל המובנים של המילה.
במוצ"ש נהגתי לתל אביב והתארחתי אצל אחי כדי לקצר טווחים להגעה לקורס בן יום אחד שהתקיים ביום ראשון הקשה בעומסי התנועה, בנושא פירסום דרך הפייסבוק למוסיקאים.
אני לא מתיימרת לשים את עצמי במקומם של הצעירים השולטים בחומר בטבעיות רבה, אבל יש לי הצימאון להכיר את הכלי הזה טוב יותר ולעשות בו שימוש מסויים להפצת תכנים מקצועיים.
אחרי יום ארוך וסושי טעים, נכנסתי לשמוע חזרה להופעה של אחי הצ'לן ומשם נסעתי צפונה לזכרון. שוב נהיגת לילה שלאחריה הייתי אמורה להמשיך בשיגרת השבוע.
בדרך התקיימה שיחת טלפון עם בני הגר עם אשתו ושני בניו בפילדלפיה. הבנתי שבעוד יומיים מאותה שיחה הוא אמור להופיע בקרנגי הול. אמנם זה לא סולו טרומבון עם תזמורת, אלא טרומבון בתוך קבוצת כלים סולנים הנמצאת בחזית הבמה שמאחוריה התזמורת ביצירה יפה של מלחין שוויצרי –פראנק מרטין, כמעט בן זמנינו. לא שאלתי למה לא סיפר לי על כך, כי אני יודעת עד כמה צפיפות אירועים יכולה להשכיח פרטים אפילו בסדר גודל שכזה, אבל לאמירה שלו "ההופעות הקודמות בפילדלפיה היו טובות, אמא את היית נהנית מזה מאוד..." נוצר הד בצורת הבנה שאני צריכה להגיע לקרנגי הול בניו יורק. בנוסף אמר לי גם שהריבה שהכנתי עם בנו הקטן, נגמרה ואני צריכה לבוא להכין חדשה. על כך עניתי לו בבדיחות "או. קי."
בפרץ ספונטני ישבתי, עם הגעתי לזיכרון, ליד המחשב ומצאתי טיסה מתאימה לעוד עשרים וחמש שעות מזמן ההזמנה. מספיק זמן להגיע לפילדלפיה ולנסוע עם התזמורת לניו יורק. לקח קצת זמן למלא את כל הפרטים כי היו מקרים שהמחשב דחה אותם בגלל הזמן הקצר שנותר עד לתאריך, אך לבסוף נענה לי. לשימחתי, המחירים היו זולים בהרבה ממחיר הכרטיס בעונה.
התמהמתי דקה לפני ההקשה על ה-enter הסופי, ולחצתי.
כולי אנדרנלין, נגשתי לבדוק את כל המסמכים. לאכזבתי הרבה גיליתי שפג תוקפו של הפספורט שלי כשבועיים לפני מועד הטיסה.
הבנתי שפישלתי בגדול, אך זכרתי את המשפט שהופיע בסוף האישור על הזמנת הכרטיס, 'אתה יכול להתחרט תוך 24 שעות'.
צילצלתי לבני לתאר לו את הסיפור על כוונותיו הטובות ואי היכולת לממשן. בניגוד למקובל, ענתה לי זוגתו רחלי. היא כל כך התלהבה מההפתעה שאני מכינה ועודדה אותי בכוח שיכנוע שיש רק לה, לגשת למחרת למשרד הפנים ולחדש את הדרכון על המקום.
בבוקר, לאחר שנתתי שיעור מקוצר לתלמידה, נסעתי לחדרה. שילמתי חניה מוגזמת ונעניתי ע"י פקידה וגם מנהל המשרד שאי אפשר לבצע זאת כי זו לא הארכה אלא חידוש דרכון. למראה הבעת האכזבה על פני, הוא הוסיף "בשדה התעופה אפשר, אבל זה עולה כאלף ש"ח".
כעסתי מאוד בליבי על הדרך שבה פועלים במשרד הפנים וחזרתי לזכרון עם הידיעה שעם כל הרצון הטוב, עלי לוותר הפעם.
פתאום נצנצה במוחי מחשבה. אם רחלי-אשת סודי תשמע שזו סיבת הביטול היא תאמר: "מה קרה לך, זו לא סיבה לבטל, אני משלמת את זה". אלה בדיוק המילים שאמרה לי כעבור כמה שעות כשהייתה כבר שעת יקיצה בארה"ב.
המשך היום היה די מורט עצבים.
אריזה מהירה עם ידיעה שיש סיכוי שהטיסה לא תצא לפועל בסופו של דבר. המון מסרונים לתלמידים וגם לנגן עמית עמו הייתו אמורה להופיע במהלך השבוע ושאת ההופעה ביקשתי שידחה. ביטול כל מיני פגישות אישיות וטיפולים. אין סוף פתקים לתזכורות והעיקר, ביקור בגליל אצל הנכדים הישראלים שלא ראיתי על פי התדירות שאליה הורגלתי.
מה גם שבמקרר הייתה עוגה שלמה עם קצפת ששכחתי לקחת לדרום בביקורי בשישי.
חסר הגיון? נכון. בתוך כל הבלגן נסעתי לגליל עם תכנון להגיע בעזרת מי מילדי לרכבת ולנסוע משם לשדה התעופה. העוגה התקבלה בשימחה ע"י כלתי ההריונית, הנוכחות שלי לעומת זאת, הייתה קצת בעייתית כי הייתי מתוחה מדי ועייפה. ויתרתי על הנסיעה גם לביתה של בתי והוסעתי ע"י בני בלווית נכדי בן הארבע וחצי לתחנת הרכבת בעכו.
הגעתי בזמן לשדה התעופה והצלחתי לקבל פספורט חדש וחם מהתנור. כשהגשתי אותו לבחורה מהביטחון עוד היה חם. כמה מיותרת הייתה השאלה, "ארזת לבד?" היא גם הוסיפה והסבירה למה היא שואלת!
האנדרנלין והמתח הלכו והתאזנו בהדרגה. סיימתי עם המסרונים האחרונים וגם כמה קניות קטנות בדיוטיפרי וב"תו השמיני".
אשת סודי, כלתי, הייתה מעודכנת בכל רגע והמסרונים שלה באנגלית הם כאלה ששווה לשמור במסגרת.
כמה שאני במודעות על הטוב שקיים וכמה שחלק זה במסע כבר תרם למלוי המצברים הנפשיים והגופניים שכל אחד מאותנו צריך למלא ולהיות מודע למלאותם, על כך אפשר להוסיף ולכתוב מילים רבות.
כשהמונית שלקחתי משדה התעופה בפילדלפיה הגיעה לבית בסביבות שש בבוקר, הדלת נפתחה ע"י רחלי בעיקבות מסרון והכניסה שלי הייתה שקטה ושמחה.
קצת יותר מאוחר, עליתי עם כלתי וברשותה כמובן, לחדר בו ישן בני. היא הביטה בנו כשאני מלטפת את ראשו מאחור. הבחור פתח עניים נדהמות ואמר אחר כך, "לא הבנתי, אני רואה את רחלי מלפנים ואת ראשי מלטפת יד אחרת שאינה קטנה מספיק להיות של אחד מבני. מה קורה פה?!"
אח"כ נכנסתי לחדר של החמודים וליטפתי גם אותם. הם הנהנו ואח"כ הביטו בעיני עגל נדהמים מהחלום שהם חושבים שהם חולמים.
על הביקור עצמו אפשר גם כן להוסיף ולספר באריכות, למרות שארך שישה ימים בלבד.
הקונצרטים היו נהדרים, זה שבקרנגי הול אליו נסענו שלושתינו במכונית ולא כרגיל ברכבת שמושכרת ע"י התזמורת, וזה שבפילדלפיה. כמה משמחים היו המפגשים עם קולגים, חברים, ביקורי המסעדות, בתי הקפה והאירוח שארחנו את חברתי מפילדלפיה בארוחת שבת לפני קונצרט בפילדלפיה.
אבל העיקר, ממש העיקר, השימחה של הבנים-נכדים, החום, האהבה, החיבוקים, המשחקים, ההצגות, צפיה ביוטיוב בצ'רלי צ'אפלין ולא לשכוח, צינצנות ריבת התותים שהכנו ושמאוד הצליחה.
חזרתי הבייתה עם שתי מזוודות מלאות בגדים וצעצועים שהילדים גדלו עליהם ושמתאימים לצעירים במשפחה שנמצאים בארץ.
הסחיבה לא הייתה קלה בעיקר בגלל הצורך בשימוש ברכבת כדי להגיע ליעד הסופי בגליל, שם נשארה מכוניתי ושמשם עוד תכננתי לנסוע ללמד על הדרך הבייתה.
הרכבת המפורסמת שלא רק שביתות מארגנת לנו בעזרת עובדיה הנאמנים, אלא גם אם נגישות רישמית לנכים, יש בה, השימוש במה שנחשב נגישות למזוודות, גובל שם בעינוי של ממש.
למזלי "נשלחו" מלאכים לעזור לי בסחיבות. בעיקר בחורה בשם אלמוג שגרה בקיבוץ מרום גולן ושלשאלתי איך תגיע, ענתה שהיא בשרות לאומי לפני צבא ממש בישוב שבתי גרה בו. שמחנו לחסוך לה המתנה לאוטובוסים והיא הצטרפה לנסיעה הבייתה עם המזוודות שעזרה לי לסחוב.
איזה צעירים יש לנו בארץ, במקום לדאוג לקריירה של עצמם, תורמים שנה נוספת על השירות הצבאי.
יש שירות לאומי שגאוותי עליו ויש ביטוח לאומי שמבייש את מנהליו דלי הדמיון.
זיקנה נעימה!
adinahp@gmail.com
