בערך עשר שנים עברו מאז ידעתי שחיי הולכים להשתנות בעקבות לידתו של נכדי הראשון.
היום יש לי ,תודה לאל, 10 נכדים מקסימים.
החיים באמת השתנו והאיזון בין משפחה לנגינה הפכו לכמעט כמו בימים שילדתי וגידלתי את שלושת ילדי.
כל סבתא וסבא יעידו שזה אחרת לגמרי ואכן קשה להשוות, אבל המחשבה שהילד קודם לקריירה דומה.
כשעברתי לגליל להיות קרובה לשניים מילדי על ששת נכדי שבינתיים נוספה להם השביעית, החלטתי שאקפיד גם על מקום של כבוד לעניינים החברתיים וכמובן ענייני המוסיקה והפרנסה.
אני די עומדת בהבטחה לעצמי אבל לא פעם עושה את שעשיתי בעברי הרחוק, מודיעה לעצמי, הנגינה והאימון יחכו קצת ולא יקרה להם כלום.
אז אם תשאלו מה באמת ההבדל?
ההבדל הוא ברשות שאני נותנת לעצמי לבחור ובלי רגשות אשם ובעיקר בלי לחץ ועצבים.
אני מרשה לעצמי לבחור גם את הפרוייקטים הפחות מלחיצים.
שם המשחק הוא שימחה.
אני מנגנת, מופיעה ומלמדת כדי לשמח את עצמי, את הקהלים שלי ואת תלמידי.
ואם תשאלו מה הקטע הזה של הפייסבוק?
אז אין לי תשובה חד משמעית אבל המדיום הזה נותן לי עוד ערוצי התבטאות שהם חופשיים משיקולי פרנסה וביקורת.
פשוט משחק עם הכשרונות, האהבות ואמצעי הביטוי שלא היו זמינים בעבר.
למדתי שיש מספר סוגים של משתמשים בכלי הזה.
יש כאלה שמצלמים כשיכורים תמונות נוף, קצת צרופי מקרים מזדמנים, פה ושם תינוקות וילדים (יודעת שיש המתנגדים לכך, אבל גם האהבה ללא גבולות ליצירי האל המדהימים האלה וגם הפוטוגניות שלהם לא מאפשרת לי להתאפק).
יש הכותבים ומצרפים עניינים פוליטיים שכעס רב עומד מאחוריהם, יש המשתפים באהבה לבעלי חיים, יש המנסים להשפיע בענייני טיבעונות ועוד סוגי כותבים שונים.
למדתי לדלג מעל אלה שעניינם אינם עינייני. למדתי אפילו לשחרר את עצמי מחברויות שאינן נעימות לי ואני מקוה שאלה שעליתי להם על העצבים, יעשו כמוני. מבטיחה לא להעלב.
יש סיכוי שארגע מהתלהבותי מהנופים שמקיפים אותי או שאשבע מהמדיום הזה שכל כך משמח אותי מאז שלמדתי להשתמש בו (פחות או יותר) להנאתי.
אחזור עכשיו לשפץ את קטע הרגטיים המתוק שאני לומדת ומקוה בקרוב להקליט/לצלם ולשלוח אל כל החפץ לשמוע, וגם לאימונים לקראת הקונצרט באולם צוותא עם אחי מיכה שבו ננגן את השלישיה המפורסמת של דביסי לחליל ויולה (כן מיכה ינגן ויולה בין הברכיים) ונבל. החלילן ליאור איתן.
היום יש לי ,תודה לאל, 10 נכדים מקסימים.
החיים באמת השתנו והאיזון בין משפחה לנגינה הפכו לכמעט כמו בימים שילדתי וגידלתי את שלושת ילדי.
כל סבתא וסבא יעידו שזה אחרת לגמרי ואכן קשה להשוות, אבל המחשבה שהילד קודם לקריירה דומה.
כשעברתי לגליל להיות קרובה לשניים מילדי על ששת נכדי שבינתיים נוספה להם השביעית, החלטתי שאקפיד גם על מקום של כבוד לעניינים החברתיים וכמובן ענייני המוסיקה והפרנסה.
אני די עומדת בהבטחה לעצמי אבל לא פעם עושה את שעשיתי בעברי הרחוק, מודיעה לעצמי, הנגינה והאימון יחכו קצת ולא יקרה להם כלום.
אז אם תשאלו מה באמת ההבדל?
ההבדל הוא ברשות שאני נותנת לעצמי לבחור ובלי רגשות אשם ובעיקר בלי לחץ ועצבים.
אני מרשה לעצמי לבחור גם את הפרוייקטים הפחות מלחיצים.
שם המשחק הוא שימחה.
אני מנגנת, מופיעה ומלמדת כדי לשמח את עצמי, את הקהלים שלי ואת תלמידי.
ואם תשאלו מה הקטע הזה של הפייסבוק?
אז אין לי תשובה חד משמעית אבל המדיום הזה נותן לי עוד ערוצי התבטאות שהם חופשיים משיקולי פרנסה וביקורת.
פשוט משחק עם הכשרונות, האהבות ואמצעי הביטוי שלא היו זמינים בעבר.
למדתי שיש מספר סוגים של משתמשים בכלי הזה.
יש כאלה שמצלמים כשיכורים תמונות נוף, קצת צרופי מקרים מזדמנים, פה ושם תינוקות וילדים (יודעת שיש המתנגדים לכך, אבל גם האהבה ללא גבולות ליצירי האל המדהימים האלה וגם הפוטוגניות שלהם לא מאפשרת לי להתאפק).
יש הכותבים ומצרפים עניינים פוליטיים שכעס רב עומד מאחוריהם, יש המשתפים באהבה לבעלי חיים, יש המנסים להשפיע בענייני טיבעונות ועוד סוגי כותבים שונים.
למדתי לדלג מעל אלה שעניינם אינם עינייני. למדתי אפילו לשחרר את עצמי מחברויות שאינן נעימות לי ואני מקוה שאלה שעליתי להם על העצבים, יעשו כמוני. מבטיחה לא להעלב.
יש סיכוי שארגע מהתלהבותי מהנופים שמקיפים אותי או שאשבע מהמדיום הזה שכל כך משמח אותי מאז שלמדתי להשתמש בו (פחות או יותר) להנאתי.
אחזור עכשיו לשפץ את קטע הרגטיים המתוק שאני לומדת ומקוה בקרוב להקליט/לצלם ולשלוח אל כל החפץ לשמוע, וגם לאימונים לקראת הקונצרט באולם צוותא עם אחי מיכה שבו ננגן את השלישיה המפורסמת של דביסי לחליל ויולה (כן מיכה ינגן ויולה בין הברכיים) ונבל. החלילן ליאור איתן.
